<h1>חוקות הדיינים סימן קי"ח</h1>
<h2>דף קיג.</h2>
המלוה את חבירו לא יכנס לביתו למשכנו לא הוא ולא שליח ב"ד אלא שליח ב"ד אם מצא ביד הלוה שום חפץ והוא עומד בחוץ שומטו ומוציאו מיד הלוה, ונותנו ליד המלוה והיינו דכתי' [דברים כ"ד] בחוץ תעמוד כלומר אתה והאיש דהיינו שליח ב"ד בחוץ תעמוד ואשר אתה נושה בו היינו הלוה יוציא לך העבוט החוצה ואם הלוה לא ירצה להוציא ב"ד כופין אותו במכות מרדות עד שיוצא כך מפורש בב"מ בפ' המקבל וכ"כ רי"ף ז"ל ואם לא מצא ברשות הלוה שום ממון ממה שיגבה המלוה תקנו הגאונים ז"ל שישבע שבועת היסת שאין לו כלום ממה שיפרע חובו ואח"ך מחרימין על מי שהופקד אצלו שום ממון מזה הלוה שיאמר אותו לב"ד כדי שיגבה אותו המלוה חוב שיש לו עליו וכן דעת ר"מ ז"ל ועוד כתב הרב ז"ל בהלכות מלוה ולוה בס"פ [פ"ב ה"ד] וז"ל מי שהוחזק רמאי ודבריו מקולקלים במשאו ובמתנו והרי הוא אמוד שיש לו ממון וטען שאין לו כלום והוא רץ לישבע שאין ראוי להשביעו אלא א"כ יש כח בדיין לעשותו עד שיפרע ב"ח או לנדותו עד שיתן מאחר שהוא אמוד שפריעת ב"ח מצוה, כללו של דבר כל שיעשה הדיין מדברים אלו ודעתו לרדוף אחר הצדק כמה שנצטוינו ולא למהדר לא' מבעלי הדינין הרי זה [נ"ל שצ"ל ראוי] לעשות ומקבל שכר וזכות שיהי' מעשיו לש"ש עכ"ל.
